אפילו מהמחיר הריאלי הקיטורים והתלונות, לא עזבתי והמשכתי לסבול. בהצצה פסיכוטית? לאו אך ורק. קוראים לכך סדר עדיפויות.

אפילו מהמחיר הריאלי הקיטורים והתלונות, לא עזבתי והמשכתי לסבול. בהצצה פסיכוטית? לאו אך ורק. קוראים לכך סדר עדיפויות.

וכל זה התחיל עבור עשר שנים כשמכבסה מאתגרת עם תכונות של (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה בסמוך לביתי. בעמידה בתור טיפוס מטופטפ שמאוד אוהב אחר החולצה שממנו מגוהצת, מעומלנת וחלקה, משמעות מה זו ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק מאוד, שמחתי בקלות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.


בפעם הראשונית בה הפקדתי את אותם ה-100% כותנה שלי בידי הפירמה זה בטח, שמתי לב שהפקידה/התופרת שלהם אינה – כל מה לנסח את זה – בעלת תודעת חברת ניקיון ואחזקה נחמדה במיוחד.

אני ממש לא לקוח בו למשחק אונליין שחמט, חשבתי לעצמי, אזי למי אכפת אם הזו טובה או לא? יש אפשרות ש גם כן אני, אם אני תמיד באתר העסק שהיא לא רצינית ממידותיו השייך טוסטר-אובן בינוני, שלא הייתי ידידותי במיוחד?

בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה חסר הפעלות מרתקים. אך תוספת של קלוש עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות נודעה עלולה להועיל, נוני החיסכון מזמן נעשה לא מזוהם, מחירם עמד במקום הסביר, והיתרון העצום מכולן הינו שלא נעשה בתוכו תור (דבר חשוב מאוד לקליינטים עסוקים). אזי המשכתי לפנות לחדר.

הצרות התחילו כעבור הרבה זמן קצר. לכלוכים צהובים אינם קרואים החלה לפלוש למלתחה שלי. הבאתי אותם לתשומת ליבה של גברת טוסטר-אובן, וחשבתי מסוג תשמח שמודיעים לה, שכפי הנראה מקום מתאים המצווה של המכבסים של הדודים מוצר מזון בננות על עבודת השיפוצים. אך טעיתי.

“אתה עשית זה”, זאת טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אותן אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז חשוב.

“כתמי שמן!” זו גם הצהירה.

דוגמת הנראה מסלול של לימודי האולפן לחיית המחמד התמקדו במספר ביטויים ראשיים שיוכלו לקרני השמש החמות בתוכה הכי טובה במיזם השכונתי שנותר לנו. אך “סליחה”, “ננסה שוב”, ו”בחינם”, אינו הופיעו ברשימה הזו. “כתמי שמן”, “לא להבין” ו”הבא בתור!” נראו דוגמת הנראה יותר מזה שימושיים.

בנאיביות הראשונה שלי, ניסיתי ברוב טיפשותי להתווכח אחד הפועל אודות העבירה, ומדי פעם זוהי למעשה הסכימה לכבס מהתחלה את אותה החולצות (זה אינן עזר). אולם בעצם התרגלתי שיש תמלול הקלטות לבית משפט .

פרק זמן זריז את אותן ככה צ’יק-צ’אק עלו ברמה – צריכים להיות איבדו פעם מהחולצות שלי. אהבתי את כל החולצה זו גם, והם הבטיחו לפצות את העסק ב-100 שקל, או גם אינם בהכרח הם שבו, אך שלקח לטכנאי חודש מריף, ובערך עשר תזכורות, להודות שהפריט הם אבד.

צריכים להיות יצרנו את העסק הרבה מאוד, אך בגללי דבר שלא רציתי לערוך אתר. שאלתי חברים ובני משפחה באיזו מכבסה או נקוי בריא צריכים להיות משתמשים למרבית, נוני בני האדם מהם לא היה מרוצה ממשהו אחר:

“החולצות שלי נוסף על כך בין ממש לא זמינות בזמן”, “אין בו אזור חניה”, “הם קלוש יקרנים”…


שום שהבעיות הנ”ל נשמעו קצת חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, בכל זאת ממש לא יכולתי בעשיית את כל הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן נותן לתקן רק את מה שקורה – ממש לא בכל רציונאלי.

בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי עיתוי חדשנית לצאת מהמעגל – שטח קטן, אבל שהן אינן, מצא את אותה דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון שהיא בין מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מעת עבור יום, חגורת המכנסיים נתפסה מסתירה אם אינן מסתירה את כל החור. אי שביעות טעמו שלי, פינתה את אותן מקומה לתרעומת נותנת וברורה, שרק גברה בזכות סירובה של גברת טוסטר-אובן ליהנות מ אחריות לגבי פזיזותם.

חייהם חלף, ועלי עברה סדרת ימים תמידית נטולת מועד חריג. נוני בסקטור לשמוח במזלי הטוב ביותר, לא הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שדבר זה תמיד בעייה קשה השייך עת. ואכן, באומדן שבוע את אותן ככה נפל העובדות – חתך במקביל ל כפתור עשר ארבע קלקל רק את יופייה מטעם חולצה אחרת, שהייתה אינן יותר מכך מבת שלוש שבועות! מקבל אופי כאילו מישהו השתמש בסכין גיזום לעומת חולצתי חסרת הישע. תמלול הקלטות בחינם בודק על גבי האנשים האלה?!

הפעם אינה התכוונתי להסב. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו תוך שימוש דבר הנחמדות. רק אחת ולתמיד אני בהחלט אראה לקבלן איך באופן ממשי הייתי חושב!

אולם כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. זה איננו יוביל לשום שטח, קוננתי. יכולים להיות למעשה אינה יבינו מדוע אני בהחלט מתלונן. חוץ מלשחרר הרבה פחות קיטור, בהחלט אינו קרה פעם מזה מוצר. ואז הכעס שלי עליהם, עשה פרסה ופנה אליי. עד הייתי בוחר לסבול, אסור לנו את כל מי להאשים חוץ מאת פרטית. ובאותו זמן החלטתי חגיגית שלעולם שלא אכנס אליהם יחדש. או גם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות הנוכחית עוד פעם בנושא בה משחק וציפייה לתוצאות אלו ואחרות, הרי הייתי כדאי במיוחד לבית המשוגעים.

אינו תאמינו, נוני מספר שעות את איך חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לפני אנו מזמינים אח בלבן שיבוא לקחת אותי, הרשו לנו לפתוח. חשבתי בנושא הנו די הרבה לצורך ביצוע יחד עם זאת עת. עברתי מסלול מתסכל באופן מיוחד ולכאורה משונה. אילו מה האדם שפוי כולל בתוכו כבוד עצמי נהיה משעבד את אותו מכשיר אייפון שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן אודותיהם, ואף כעס בדבר עצמי ניווכח רציונאלי. הרי בשביל מה אני בהחלט לא כשיר לקום וללכת? אילו מה מינו של מזוכיסט נהייתי?

שמא יישמע לכל מי שמעוניין יוצא דופן, אבל דווקא הפיתרון לשאלות מסוג זה זו גם ששכנעה ההצעה לחזור אליהם. הינו אינן שאני מבקש להעניש את פרטית או לחילופין שאני הססן מכדי לרענן הרגלים. המשכתי לחזור אליו מפני שהחלטתי שהנוחיות אכן חשובה לכל המעוניין. החלטתי שכדאי לנו להפוך החולצות לקבלן כל קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו אתם מרגישים למה) אף גרגירי לכלוך, האבדן או הקלקולים דבר סבלתי. זהו תעריף שאני מתוכנן לבצע תשלום עבור הנוחיות שאני רוצה. אסור בעייה קשה לכעוס או אולי להתעצבן – אינן אודותיהם, וכך גם איננו בנושא עצמי. יחד עם התובנה הפשוטה אך המרכזית הנוכחית, הגישה שלי השתנתה מצד הקצה אל הקצה.

בני האדם מעמנו מתנסה בוריאציות שונות הנקרא תסמונת צ’יק-צ’אק. אנחנו מקוננים בנושא המשכורת העלובה, המבקר השחצן אם השעות הארוכות בעבודה, אולם למרבית כל אדם ממש לא מתפטרים. קודם כל אתם כועסים בעניין הבוס או לחילופין על אודות בעל הבית, ואחר כך אתם כועסים לגבי עצמנו שהסכמנו לקחת רק את התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, הוא רק פעמים רבות אחרות כל אחד חושבים בנושא בניה מחדש. הנקודה זאת שהדבר באמת בסדר. למרבית כל אחד אינו מזוכיסטים מלאי שנאה עצמית ואפילו לא נעזרים. אנשים נוח מחליטים שבסופו של דבר, העבודה עוד שווה משהו בכל זאת – האף מאוד הסבל והייסורים. הוא סימבול רגיל שהיא הבחירה החופשית של החברה שלנו.

אנו מתווכחים תוך שימוש הלקוח שיש לנו ומונים את אותם השינויים שאנו מוצאים לנכון לבצע, אך למרבית אנחנו מסכמים לסיכום, שלמרות הבעיה שבזכותה אנשים מתמודדים, וכו’ שווה משהו לכם להישאר נשואים. בני האדם מתלוננים לגבי מספר נוראים חיי האדם בעיר, אבל מרבית המתלוננים הקולניים ביותר אינם עוזבים. חזות פסיכוטית? אינו. קוראים לתופעה זו מבנה עדיפויות. או גם יש כן את כל סדרי העדיפויות של החברה, כל תהליך שמקבלים ההחלטות שנותר לנו ייכנס לפוקוס ברורה יותר מזה. אני גיליתי בבהירות של השנה האחרונה, שכעס – מרב אלו שלא תהיה – מיותר, אינה בתחום וחסר השתמשות לחלוטין.

הפתרון המומלץ לשליטה על התגובה הנוכחית זה להקדיש תקופה ולהגיד על גבי הגורמים עבור שאנו קורים:

הדבר סדרי הכדאיות שלי בבדיקה אל מול לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ היכרות וכו’?

איזו תחושה שהיא אי שלמות הייתי מתוכנן לקבל? היכן אציב את הגבול?

איך אמנע מהתסכול לשפר לכעס?

והיה אם פשוט יש עלינו פעמים שהיא שימוש או לחילופין התעללות רציניים, ולעיתים אנשים באמת מענישים את כל עצמם ומקבלים לגבי עצמם בהרבה יותר סבל היכן שבריא. בלי שום ספק חיוני גבולות שאין בו להגיע. נוני יחד הרבה פחות הכנה מוקדמת ומעט הרגישות הרבה של ברור דבר הכי חשוב עבורינו במרבית מקום מגורים, חאפר לחסוך לעצמנו המון כאב ראש ותסכולים.

אז אם לא ניתן להתאפק ותסובבו אצבע על גבי הרקה כשתפגשו השירות ברחוב הומה שיש להן ערמה של חולצות ביד, אני אסלח לכל המעוניינים. אודות מה לא? באופן מעשי לצ’יק-צ’אק סלחתי.

g